ההנחה הרווחת היא שתרבותם של הסינים נשלטה ע"י קונפוציוס ויש כאלה האומרים כי הוא ידע והבין את המשמעות העמוקה והחשובה של המוזיקה. מוזיקה מרכזת את המחשבות, שומרת על הגיון ושפיות וגורמת לחזקים שבאנשים להתרכך ולהיכנע לצלילים.
קונפוציוס האמין כי המוזיקה לא באה כדי לבדר או להיות מרכז העניין, היא מלווה בסתר, שומרת מהצד ומעניקה את הכוח הנדרש למשימות העיקריות כמו מחשבה, ריכוז ותכנון.
אוקטבה בת חמישה צלילים בלבד היא הבסיס ממנה מורכבת המוזיקה הסינית ולעיתים רחוקות מופיעה גם אוקטבה בעלת 7 צלילים.
כלי הנגינה הסיניים שימשו לרוב לנגינת סולו או בהרכב תזמורתי, כאשר המוזיקה התזמורתית הופיעה בעיקר בחצר הקיסרית. לעומת זאת, בבתי תה או התקהלויות ציבוריות לרוב היו הרכבים שונים שהופיעו, בדרך כלל עם מנצח.
הדבר המפתיע הוא שהמוזיקה עצמה נלמד בעל פה ודרשה עבודת צוות מאומצת ומדויקת והצגת יכולות מרשימות ביותר. קשה להסביר במילים עד כמה המוזיקה הסינית מורכבת, שונה ומיוחדת. רק טיול מאורגן לסין בו תשמעו את הצלילים הייחודים יוכל באמת להעביר את החוויה החד פעמית הזו.
בדרך כלל מתחלקים סוגי הכלים הסיניים לשמונה סוגים: כלי במבוק, כלי עץ, כלי מיתר, כלי ארץ, כלי מתכת, כלי אבן, כלי דלעת וכלים המשתמשים בעורות של בעלי חיים.
החלוקה אף התבטאה בעונות השנה, למשל בחליל במבוק ניגנו באופטימיות לקראת האביב, בכלים בעלי חוטי משי עדינים בזמן הקיץ, פעמוני ברונזה הפיקו את צליליהם בסתיו ובחורף הקשה ניגנו בתופים בקול רם.
כלי המיתר לא הומצאו בסין, אלא יובאו מחצי האי ערב ומאסיה הפנימית. ההיסטוריה מראה כי בטקסים רשמיים השתמשו אך ורק בתופי אבנים, תופי ברונזה ופעמוני ברונזה. ביתר הכלים השתמשו בעיקר כדי לשעשע בחצר הקיסרית ובזמנו הפנוי של העם.
תגליות ארכיאולוגיות מגלות לנו שכלי נגינה מעץ ומחרס היו הראשונים בשימוש, כמו בשאר העולם, לאחר מכן היה נפוץ השימוש בברונזה, ליצירת פעמונים. בשלב לאחר מכן, השתמשו באבנים תלויות ככלי הקשה.
חלילים העשויים ממגוון חומרים שונים היו זמינים כבר בזמנים קדומים, כמו גם שימוש בדלעת ככלי נגינה. המפתיע הוא שכלים אלו נשארו מאד מקובלים בסין עד לימינו.
החל מהמאה ה-20 נכנסו לשימוש כלים חדשים ומודרניים כמו פסנתר, כינור וגיטרה, כאשר כיום ישנם יותר משמונים סוגים של כלי נגינה בשימוש בסין. כאשר המגוון כה רחב, לכל מחוז או מיעוט יש את כלי הנגינה הייחודיים לו.
בכתבה אחת קשה מאד להכניס את כל המגוון והעושר של המוזיקה הסינית. אם לוקחים בחשבון את סצנת האוונגרד של בייג'ינג ושנגחאי, להקות ידועות של רוק כבד, מוזיקה אלקטרונית ומוזיקה אקספרימנטלית ומגוון זמרים וזמרות, המוזיקה הסינית רק הלכה, גדלה והשתבחה לאורך הדורות, ואין ספק שזהו מקרה של "צריך לשמוע כדי להאמין".