צ'לו
צ'לו - המכתב שלא נכתב
צ'לו יקר שלי,
קשה לי כל כך להתחיל לכתוב לך. הגעגועים אופפים אותי ומחנק במיתריי מהיום שאינך כאן לצדי. זיכרון מתוק ונעים לקרבה אליך שוטף את כל כולי וכל שנותר לי הוא רק לקוות, שבקרוב שנינו, זוג של כלי מיתר מעץ, נשוב להיות זה לצד זו.
בעיני רוחי אני רואה אותך, את מבנה גופך החסון, עשוי עץ חזק, המונע ממך להתפרק ולהישבר. אני מדמיינת את ארבעת מיתרי המתכת, המתוחים למשעי בצורה מאונכת ומוחזקים על ידי הגשר, מסודרים כל אחד בגובהו הוא. הגובה השונה של מיתריך הוא האחראי על הפקת מגוון הצלילים הרחב והעמוק שלך, הנכתבים בדרך כלל במפתח פה וגורמים לצלילך להישמע נמוך, רך וחם. כזה צ'לו
הגעגוע לצ'ילו כלי נגינה
צ'לו שלי, שערות הקשת שלך, העשויות מזנב סוס, הפיקו כמו ניצוצות בכל פעם שנוצר חיכוך עם המיתרים. קשתך האיכותית הייתה גמישה ומאוזנת בדיוק במידה הנכונה, מה שהצביע על ערכה הכספי הרב ושיפר באופן ניכר את איכות הצליל הנהדר שלך.
צי'לו אהוב שלי, תמיד התפעלתי מהגודל שלך ומהעובדה שאתה כל כך שונה ממני ומידידי הכינור, הקטן ממך בערך פי שניים. אותך אי אפשר להשעין על הכתף, לכן בכל פעם היה הצ'לן משעין אותך בעזרת הרגלית על רצפת חדר החזרות ומכוון את מיתריך בעזרת המפתחות עד לקבלת הצליל המכוון, המוכר, הנעים והמיוחד שלך.
בכל הרכב כלי קשת ובכל תזמורת בה השתתפנו תמיד נסכת בי ביטחון. צליל הבס שלך הרשים אותי בכל פעם מחדש בתפקידי ליווי וסולו ועד מהרה הבנתי מדוע כל כך קל לנגנים רבים להתאהב בצלילך ולהשקיע שנים באימון עליך.
אני זוכרת, שכשרבנו, נהגתי לקרוא לך בשמך האיטלקי המלא - " ויולונצ'לו ", או בשמך העברי - "בטנונית". זה תמיד הצחיק אותך. צלילך, הגבוהים מצליליי באוקטבה אחת, השתלבו עם צליליי בכל הרכב וחזרה וההרמוניה בינינו פרחה. כששמעתי את הצ'לן מנגן איתך את אחת משש הסוויטות לצ'לו שכתב באך התעוררה בי התרגשות שלא אוכל להעלות על הכתב.
מתקופת הבארוק ועד היום מלחינים כותבים לך באהבה, וברפרטואר שלך לוקחים חלק מלחינים כמו בהרמס, שוסטקוביץ', בטהובן ואחרים. מוצרט, למרבה ההפתעה לא נכלל ברשימת המלחינים שכתבו לך.
אני כולי ציפייה שתחזור אלי במהרה צ'לו שלי ושנמשיך לנגן זה לצד זו עוד שנים רבות.
מתגעגעת בכל ארבעת מיתריי, ויולטה הוויולה.
